לפני שבכלל אגש לנושא חשוב לי לציין שאני בעד ניתוחים פלסטיים. למי שכמובן רוצה או צריכה אותם.
הבעיה שלי עם ניתוחים כאלו מתחילה כשחוצים את הקו הדק שנקרא- רצון המטופל.
מה לא כתבו על עולם הדוגמנות?
שהוא רדוד, מעודד אנורקסיה, שהוא גורם לדימוי עצמי ירוד ושגוי אצל ילדות המביטות בערגה אל כל מקל הנקרא בפי המקצועניים- דוגמנית. כן כן, הכל טוב ויפה ונכון אבל לי דווקא בוער לדבר על הצד השני של המטבע- אותן מקלות.
אני ממש לא דוגמנית, אבל כן אוהבת את עצמי עד כלות משמע הייתי היידי קלום לפחות. מה לעשות- כזאת אני. יש כאלו שנולדים עם חוסר בטחון ואני נולדתי עם עודף. ברור לי שאני לא הכי יפה, ובטח לא הכי חטובה אבל אני הכי הכי בשביל עצמי. אפילו את עודף הבטחון שלי אני אוהבת בי. ככה יצא.
דוגמניות, דוגמניות פנים ודיילות תדמית מתחילות בדר"כ עוברות מסכת עינויים עד שהן מקבלות עבודה. גם הבחורה הכי בטוחה בעצמה תהפוך למטופלת פוטנציאלית באברבאנל אחרי שורת האודישנים וה"בוקים" שעליה לעבור כדי שמשהו יחליט שהיא ראויה להיכנס לתיקיה עבה מלאה בעוד 300 בנות שנראות בדיוק כמוה ותתויג "בעלת פוטנציאל". הדרך החוצה מהתיקיה המדוברת רצופה גם היא ברוע לב והשמצות. העניין הוא שעבור הבוחנים אותן, הדוגמנית היא עוד קולב. פעם מתאים לו שיהיה לה ישבן בשרני "אה- לה" ביונסה, ופעם בא לו שתהיה כחושה סטייל קייט מוס. אז מילא לא למצוא חן בעיני המלהק... הבעיה היא דווקא כשמוצאים חן בעיניו- אבל!. המלה הקטנה הזו טומנת בחובה כל כך הרבה- ההרגשה של ה"כמעט אני שם" דוחפת דוגמניות רבות לבצע ניתוחים פלסטיים שהן לעולם לא היו עושות. אחרי הכל, בואו נודה בזה, מדובר בבנות כוסיות ממש, מסובבות ראשים בחלקן הגדול. אז למה שהן יחשבו בכלל על הסכין? באמת שאין להן סיבה.
ידוע שהעולם קשוח, ידוע שכדי להתבלט צריך להיות הכי, אבל אף אחד לא עוצר לרגע וחושב שילדה מסכנה בת 17 לא תגיד לא לאיזה ניתוח אף קטן, הגדלת חזה או שאיבת שומן פצפונת, כדי להבטיח עבודות בעתיד. והן שומעות את זה כל הזמן- מהסוכן, מהמלהק, מהחברה הדוגמנית שכבר עשתה. בקיצור אין להן סיכוי.
והתוצאה כואבת- בגלל זה בדיוק אנחנו רואים נשים בנות 30 עם בוטוקס בפנים, וכאלו שהגדילו את הטוסיק כשזה היה ה- דבר, והקטינו אותו בחזרה כשהדבר חלף.
אבל יש אור בקצה המנהרה, יש כבר היום סוכנות דוגמניות שיותר חשוב להם מי עומד מולם ולא רק כמה אחוזי שומן יש בו, יש כאלו שאפילו, רחמנא ניצלן, מעדיפים דוגמניות בריאות ולא עשויות בסכין ובצעד מחאתי ישכרו דווקא אותן. הם מעטים, אבל הם יותר ממה שהיה פה לפני 5 שנים, ובעוד כמה שנים יהיו אפילו יותר- ככה זה בעולם האופנה, יש טרנדים שלוקח להם זמן לחלחל.
בעולם כל כך ויזואלי, כמו עולם הדוגמנות והאופנה, עולם שבו הבדים הם מרכזו, למרקם ולאיכות יש חשיבות רבה כל כך- איך זה שמוכנים לקבל דוגמנית שמורכבת מ60% פלסטיק?
הבעיה שלי עם ניתוחים כאלו מתחילה כשחוצים את הקו הדק שנקרא- רצון המטופל.
מה לא כתבו על עולם הדוגמנות?
שהוא רדוד, מעודד אנורקסיה, שהוא גורם לדימוי עצמי ירוד ושגוי אצל ילדות המביטות בערגה אל כל מקל הנקרא בפי המקצועניים- דוגמנית. כן כן, הכל טוב ויפה ונכון אבל לי דווקא בוער לדבר על הצד השני של המטבע- אותן מקלות.
אני ממש לא דוגמנית, אבל כן אוהבת את עצמי עד כלות משמע הייתי היידי קלום לפחות. מה לעשות- כזאת אני. יש כאלו שנולדים עם חוסר בטחון ואני נולדתי עם עודף. ברור לי שאני לא הכי יפה, ובטח לא הכי חטובה אבל אני הכי הכי בשביל עצמי. אפילו את עודף הבטחון שלי אני אוהבת בי. ככה יצא.
דוגמניות, דוגמניות פנים ודיילות תדמית מתחילות בדר"כ עוברות מסכת עינויים עד שהן מקבלות עבודה. גם הבחורה הכי בטוחה בעצמה תהפוך למטופלת פוטנציאלית באברבאנל אחרי שורת האודישנים וה"בוקים" שעליה לעבור כדי שמשהו יחליט שהיא ראויה להיכנס לתיקיה עבה מלאה בעוד 300 בנות שנראות בדיוק כמוה ותתויג "בעלת פוטנציאל". הדרך החוצה מהתיקיה המדוברת רצופה גם היא ברוע לב והשמצות. העניין הוא שעבור הבוחנים אותן, הדוגמנית היא עוד קולב. פעם מתאים לו שיהיה לה ישבן בשרני "אה- לה" ביונסה, ופעם בא לו שתהיה כחושה סטייל קייט מוס. אז מילא לא למצוא חן בעיני המלהק... הבעיה היא דווקא כשמוצאים חן בעיניו- אבל!. המלה הקטנה הזו טומנת בחובה כל כך הרבה- ההרגשה של ה"כמעט אני שם" דוחפת דוגמניות רבות לבצע ניתוחים פלסטיים שהן לעולם לא היו עושות. אחרי הכל, בואו נודה בזה, מדובר בבנות כוסיות ממש, מסובבות ראשים בחלקן הגדול. אז למה שהן יחשבו בכלל על הסכין? באמת שאין להן סיבה.
ידוע שהעולם קשוח, ידוע שכדי להתבלט צריך להיות הכי, אבל אף אחד לא עוצר לרגע וחושב שילדה מסכנה בת 17 לא תגיד לא לאיזה ניתוח אף קטן, הגדלת חזה או שאיבת שומן פצפונת, כדי להבטיח עבודות בעתיד. והן שומעות את זה כל הזמן- מהסוכן, מהמלהק, מהחברה הדוגמנית שכבר עשתה. בקיצור אין להן סיכוי.
והתוצאה כואבת- בגלל זה בדיוק אנחנו רואים נשים בנות 30 עם בוטוקס בפנים, וכאלו שהגדילו את הטוסיק כשזה היה ה- דבר, והקטינו אותו בחזרה כשהדבר חלף.
אבל יש אור בקצה המנהרה, יש כבר היום סוכנות דוגמניות שיותר חשוב להם מי עומד מולם ולא רק כמה אחוזי שומן יש בו, יש כאלו שאפילו, רחמנא ניצלן, מעדיפים דוגמניות בריאות ולא עשויות בסכין ובצעד מחאתי ישכרו דווקא אותן. הם מעטים, אבל הם יותר ממה שהיה פה לפני 5 שנים, ובעוד כמה שנים יהיו אפילו יותר- ככה זה בעולם האופנה, יש טרנדים שלוקח להם זמן לחלחל.
בעולם כל כך ויזואלי, כמו עולם הדוגמנות והאופנה, עולם שבו הבדים הם מרכזו, למרקם ולאיכות יש חשיבות רבה כל כך- איך זה שמוכנים לקבל דוגמנית שמורכבת מ60% פלסטיק?
